מה זה בעצם “משחק פסיכולוגי”
המונח “משחק פסיכולוגי” יכול לכלול כמעט הכול – אישיות, ילדות, הורים, מערכות יחסים. אז אני רוצה לתת לו הגדרה צרה וחדה מאוד, כי בלי הגדרה ברורה לא נדע במה אנחנו משחקים: משחק פסיכולוגי הוא משחק עם הדימוי-העצמי. עם תחושת הערך. עם השאלה הצורבת “כמה אני שווה, ובהשוואה למי”.
כל חוויית חיים, כל זיכרון, כל זהות – אם הם נוגעים בערך העצמי שלך, הם דלק טוב למשחק הזה. אם נטישה של הורה בילדות פגעה בך עמוק, אפשר לשחק עם זה. אם גדלת עשיר או עני, יפה או “לא מספיק”, חכם או “בינוני”, וזה עדיין חי בך – כל אלה יכולים להיכנס לשדה המשחק. אותה סטירה קלה בלחי תהיה לאדם אחד סתם תחושה, ולאדם אחר עלבון צורב שנוגע ישר במרכז הערך. בשבילו, בדיוק שם, היא הופכת לחומר גלם של משחק פסיכולוגי.
ה”אני הקטן” – אמיתי ולא אמיתי בו זמנית
אני מאמין שההתמודדות עם הערך העצמי היא האתגר הגדול של חיי אדם. גדול אפילו מההתמודדות עם אהבה – כי רוב מה שחוסם אותנו מאהבה הוא בעצם פצע בערך. ה”אני הקטן” שבתוכנו עסוק כל הזמן בדבר אחד: כמה אני שווה. הוא בוחן את כל היקום דרך עדשה אחת – “זה מעלה את ערכי או מוריד אותו”.
ועכשיו הנקודה שמאפשרת את כל המשחק הזה מלכתחילה: ה”אני הקטן” הזה הוא אמיתי וגם לא אמיתי. יש לו ממשות יחסית, זמנית – אבל לא ממשות מוחלטת. ברובד אחד אנחנו לגמרי שבויים בו ובחישובי הערך שלו. וברובד עמוק יותר, רובד הנשמה, אנחנו חושדים בכל הכוח שה”אני הקטן” הזה כלל אינו מי שאנחנו באמת, ושכל הדאגות שלו לערך הן בעצם ילדותיות ונטולות יסוד. בדיוק מפני שיש בנו את שני הרבדים האלה, אנחנו מסוגלים לשחק עם הערך, במקום פשוט לסבול ממנו.
המרווח שבו הקסם קורה
וכאן הלב של כל המאמר. משחק פסיכולוגי טוב קורה במרווח שבין שני המרכזים האלה: בין מרכז הכוח והערך – המקום שבו חי ה”אני הקטן” – לבין מרכז התבונה, הראייה הרחבה, הנשמה.
בשביל שהמשחק יעבוד, צריך ששני האנשים יעמדו במקומות שונים. הצד שנמסר מוזמן להתאבק עם ה”אני הקטן” שלו – להיכנס פנימה, אל הזהות, אל הפצע, אל הסיפורים על הערך. אבל הצד שמוביל חייב לפעול ממקום אחר לגמרי – ממרכז התבונה. מהמקום הקריר, הרחב, הלא-אישי. רק ממקום כזה הוא יכול להחזיק שדה פתוח ונקי שבו הצד הנמסר יכול לפתוח את עצמו, לבחון ולשחק עם הפצעים שלו בלי לקרוס.
זאת עמדה גבוהה. אני לא מתבייש להגיד את זה. היא דורשת מי שעשה עבודה רצינית עם הערך העצמי של עצמו, מי שמסוגל לשמוע פצע של מישהו אחר בלי שזה ידליק את הפצעים שלו. זאת לא דרישה קטנה.
למה זה נוגע כל כך עמוק
חשוב להבין שהמשחק הזה שונה לחלוטין ממשחק גופני. כשמסתיימת סצנת הצלפה, הכאב מתחיל לדעוך תוך דקות. בבוקר אולי תישאר רגישות קלה, ובזה זה נגמר. הסצנה נגמרה כשהיא נגמרה.
לא כך במשחק פסיכולוגי. הפצעים בערך העצמי עקשנים, מתמשכים – ורגישים מאוד. כשנוגעים בהם, אנחנו מאבדים פרספקטיבה ומסתחררים בתוך הנרטיב הפנימי. ולכן צריך להכיר מראש שני דפוסים: פיצוץ מושהה ותגובה מתמשכת. אתה יכול לסיים סצנה ולהרגיש בסדר גמור – ואז להתעורר למחרת בזעם רותח, ופתאום לפרש מחדש את כל מה שקרה דרך הזעם הזה. או שתרגיש חבורה עדינה שממשיכה ללוות אותך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, כאילו הסצנה עדיין לא נגמרה. מי שנכנס למשחק הזה – בשני הצדדים – חייב לדעת את זה מראש, לדבר על זה, ולסכם ביניהם מה האחריות של כל אחד אם תגובה כזאת תגיע.
“מי שמוביל ונדלק מהטריגרים שלו – הופך להרסני”
זה אולי הכלל החשוב ביותר שאני מלמד בתחום הזה, ואני רוצה שתחקקו אותו עמוק: אל תיגע במישהו בדיוק במקום שבו אתה עצמך פגיע.
אם מישהו מבקש ממני לשחק עם בושה סביב משקל הגוף שלו, ואני עצמי לא עשיתי עבודה עם הפצעים שלי סביב הגוף שלי – אם אני נכנס לסצנה הזאת בכל זאת, שנינו נצא ממנה שבורים. כי אז שני האנשים פועלים ממרכז הכוח הפצוע, ולא מהמרווח הבריא. אנחנו נדליק זה את זה. שנינו נצטרך טיפול אחרי, ואף אחד מאיתנו לא יוכל לתת אותו לשני. החולה לא יכול לרפא את החולה. לפחות בתחום הספציפי שבו הצד הנמסר רוצה לעבוד, מי שמוביל חייב לא לשאת שם משא כבד משלו. תפר את הכלל הזה – על אחריותך.
“בדוק את האגו”
יש דרך שנייה, רעה לא פחות, לקלקל את המשחק הזה: להיכנס אליו מתוך האגו. וכאן אני רוצה שתבינו את המילה “אגו” במלוא הטווח שלה. אגו זה לא רק הגאווה והיוהרה שלנו. אגו זה גם חוסר הביטחון שלנו, הקול הפנימי השלילי, הספקות העצמיים, וכל הפצעים בערך. כל אלה הם אגו.
ככל שהאגו שלך נכנס יותר לשדה, כך תהיה פחות אפקטיבי ויותר הרסני. לכן הכלל הוא פשוט: לפני שאתה נכנס להוביל משחק כזה – בדוק את האגו. הטעות הנפוצה והקטלנית של מתחילים היא לחשוב שהכאה במישהו אחר מתוך הכעס שלי תעזור לי לשחרר את הכעס שלי. זה לא עובד ככה. לפעול מהפצע שלך כדי לגעת בפצע של מישהו אחר זה מתכון לאסון.
ועוד עצה שמתאימה לכל סצנה, אבל כפולה בעוצמתה כאן: הוביל עם הלב. החומר שאתה נוגע בו במשחק הזה הוא, בשורשו, שנאה – השנאה העצמית של מי שנמסר. ואנרגיית האהבה שלך, כמי שמוביל, היא הנוגד הכי טוב לשנאה הזאת. אבל – וזה חשוב – אל תבלבל בין אנרגיית לב לבין עמדה של מציל או מטפל. הישאר קריר, חד, מדויק. תן ללב שלך לזרוח בשקט, מבפנים, כסוד. אתה לא צריך להציג אותו. עדיף שלא. הוביל עם חזית קרירה, ושמור על הלב הפתוח כנשק הסודי שלך.
גם לצד הנמסר יש אחריות
המשחק הזה אינו רחוב חד-סטרי. אם אתה מבקש אותו, יש לך אחריות אמיתית למסע שלך. הכלל הזהב פשוט: אין מקום לקורבנוּת. אם אחרי הסצנה אתה נופל לעמדת קורבן, מאשים את הצד שהוביל שהרס לך את ה”קירות” שביקשת בעצמך לפרק – זאת קריסה של הבחירה שלך. קורבנוּת היא ההפך הגמור מהתמרה. ככל ששני הצדדים לוקחים יותר אחריות על המסע, כך הם נמנעים מהמלכודת הזאת. ואם אתה מגלה שאתה לא מסוגל לצאת מהקורבנוּת – זה בסדר, אבל אז המשחק הזה פשוט עוד לא בשבילך. וזאת בחירה מכובדת לגמרי.
ובכל זה זכור תמיד: כל הדבר הזה הוא משחק, מתוך הסכמה, בתוך מיכל בטוח. לא טיפול, לא נקמה, לא זירת התגוששות אמיתית. כשהוא נעשה נכון – מתוך המרווח הנכון, עם אגו שנבדק ולב ששומר – שני האנשים יוצאים ממנו עם ערך עצמי חזק יותר, לא חלש יותר. זאת המתנה.
בואו נדבר
איזה משפט כאן נגע בך במקום הרגיש – “כמה אני שווה”? “בדוק את האגו”? שים לב, כי דווקא המקום שצורב הוא לרוב המקום שהכי רוצה אור. אין צורך להחליט עכשיו דבר. רק להקשיב למה שזז בפנים.
את ה”מה” וה”למה” של משחק פסיכולוגי אפשר לפרוס כאן בגלוי. אבל איך נכנסים לזה בבטחה – איך בודקים אם המרווח נכון, איך מנסחים הסכמות סביב פיצוץ מושהה ותגובה מתמשכת, איך מוודאים שהאגו נבדק לפני שנוגעים בפצע – את זה אני מלווה אישית ובסדנאות. אם זה קורא לך, בוא נדבר
הסדרה נכתבה בהשראת הלימוד עם אום רופני (Om Rupani).
מהמסך אל החדר
