הסצנה כתיאטרון מקודש: איך בונים מרחב, זמן וקסם

למה “מקודש”? ולמה דווקא היום שהכל מקודש?

אני יודע, המילה “מקודש” שחוקה. בימינו הכל מקודש: הסקס מקודש, האורגזמה מקודשת, גם היוגורט הקפוא בדרך. אז תנו לי לדייק למה אני בכל זאת משתמש בה.

בשבילי הסצנה מקודשת מסיבה אחת ויחידה: השאיפה האמיתית שלה היא הרמת התודעה של שני האנשים שבתוכה. אני יודע שזה נשמע מנופח. אבל מבחינתי זו מציאות, ואני מזמין אותך לגלות אותה בעצמך. כל חוויה שמצליחה להרים אותנו אל מצב תודעה גבוה יותר היא מקודשת, פשוט כי היא מחזירה אותנו אל המיטב שבנו. מוזיקה עושה את זה. ריקוד עושה את זה. צחוק עם חברים עושה את זה. שקיעה יפה. ובדס”מ, כשהוא נעשה היטב, מכוון בדיוק לרגעים האלה של נוכחות, אקסטזה והתעלות.

ולא, אתם לא תשהו שם שעות. תיגעו בזה לרגעים ספורים. אבל כמה רגעים של אקסטזה או הכרת תודה עמוקה מספיקים בהחלט כדי להרוות נשמה צמאה. תכוונו לזה. תהפכו את החיפוש אחרי הרגעים האלה לאמנות.

ולמה “תיאטרון”?

כי בדס”מ הוא תיאטרון. הכל בו מומצא, בדיוק כמו הצגה. וזו לא חולשה, זו הגאונות שלו.

כמו הצגה טובה, סצנה מוצלחת מרגשת אותנו, חושפת בפנינו פן באנושיות שלנו, לפעמים מטהרת ומשחררת אנרגיות ישנות. בתיאטרון, השחקן, הבמאי והכותב חוברים יחד כדי להחזיק את תשומת הלב של הקהל ולהזיז משהו בתוכו. בסצנה, אני משחק את כולם בבת אחת: הכותב, הבמאי, ולעיתים גם השחקן הראשי, ומנסה להזיז את המערכת של מי שמולי. (וכשהתפקידים מתהפכים, ומי שמתמסר נותן לי שירות, התפקיד עובר אליו.)

וכמו שזו הצגה, היא גם משחקית. אל תיקחו את זה יותר מדי ברצינות. בדיוק כמו שהצגה היא רק הצגה, סצנה היא רק סצנה אחת. שתיהן ייגמרו עוד מעט, שתיהן מומצאות, שתיהן ניסיון אנושי יפהפה לברוא חוויה משמעותית או מענגת לזמן קצר. לפעמים נצליח, לפעמים פחות. צפו בהצגה, חיו את הסצנה, והמשיכו הלאה. ובתוך כל הקלילות הזו, יש מקום אינסופי למיומנות. בדיוק כמו במאי גדול, גם כאן העומק שאפשר לפתח הוא מסע של חיים.

הסצנה: יחידה אחת עם קשת

אני אוהב לחשוב על סצנה כעל יחידת פעולה אחת, עם התחלה, אמצע וסוף. קצרה, מרוכזת, ובעיקר, עם קשת.

תנו לסצנה קשת. שמרו עליה מעניינת. תכניסו לה תפניות. תקצבו אותה היטב. ובעיקר, צרו בה מחזורים של מתח ושחרור, ושל מתח ושחרור שוב. אל תריצו אותה כמו מתכון משונן. תגיבו, תאלתרו, תחפרו עמוק יותר, תעשו תגליות. תתייחסו לזה כאל אמנות.

המרחב: למה בכלל בנינו מקדשים?

שאלה שאני אוהב לשאול: למה בני אדם בכלל טורחים לברוא מרחבים שונים לפעולות שונות? אפשר הרי להתפלל גם במטבח. אז למה הקדשנו עשרות ואפילו מאות שנים לבנות קתדרלות?

כי אנחנו כנראה היצור היחיד שעושה את זה. חיה בונה קן אחד. אנחנו, על שלל הצרכים והתשוקות שלנו, מגלים שאנחנו זקוקים למרחבים שונים שיענו על דברים שונים. ובאמת, אפשר להתפלל במטבח, אבל יש משהו אחר לגמרי בלהיכנס אל קתדרלה עוצרת נשימה.

הביטוי הארוטי, בדיוק כמו הקתדרלה, אינו צורך הישרדותי. רוב בני האדם נוגעים בארוס שלהם באופן בסיסי ומסתפקים בכך. אנחנו עושים כאן משהו אחר: אנחנו הופכים את הביטוי הארוטי לאמנות גבוהה. וזה מזמין אותנו ליצירתיות.

לכן אני ממליץ: בנו מרחב. הקדישו חדר, או פינה. עצבו אותו בכוונה. רהטו אותו, האירו אותו, בחרו את התלבושת שאיתה אתם נכנסים אל הסצנה. הכל חשוב. כל פרט קטן יחבור לשאר ויתרום למסע. המרחב הנכון מסמן לגוף, עוד לפני שאמרנו מילה: כאן אנחנו אחרים.

האמת היא הדלת

ואחרי כל הבמה, התלבושת והתאורה, יש מרכיב אחד שבלעדיו שום דבר לא יעבוד: אמת.

הסצנה היא וידוי. זה המקום שבו אני חושף את התשוקות הנסתרות, מדבר על הטאבו שלי, מראה את החושך שלי. אם אינך כן לגבי מה שמדליק אותך, אתה מניח את היסודות לבלבול ולכישלון. אל תנסו לגנוב את ההנאה “בהיחבא”. הצהירו על התשוקה. תנו למי שמולכם הזדמנות אמיתית לפגוש אותה, ולנצח אתכם. דווקא החשיפה הזו היא שפותחת את הדלת.

ומכאן נגזרים שני כללים שאני לא מתפשר עליהם. ראשית, שחקו רק עם מי שאתם באמת אוהבים, מחבבים וסומכים עליו. זה משחק אינטימי ופגיע. אם אין אמון, תתאפקו, וככל שתתאפקו, הסצנה תהיה פושרת. בחרו מישהו שאתם רוצים להיפתח אליו, מישהו שתשומת הלב שלו עליכם היא תענוג, ולהיפך. שנית, דברו את הגבולות בזמן אמת. אנחנו משחקים כאן עם הקצוות, רוצים לגעת בגבול ה”לא” שלנו, וזה משחק עוצמתי. הכלי שמחזיק את העוצמה הזו הוא תקשורת נקייה. תמיד אפשר להפוך “כן” ל”לא” באמצע הסצנה. תשמרו על המרחב נקי וכן, וזה יוריד דרמה ושברים.

סצנה טובה עומדת על שלושה: מרחב מכוון, זמן שמתכופף, ואמת שנאמרת בקול.

וכן, אנחנו משחקים באש

חשוב לי להגיד את זה בלי לייפות: בדס”מ הוא משחק מסוכן, ואסור לאבד את זה מהעין לעולם. בטיחות פיזית היא דבר נלמד, מדויק, שדורש אימון, בדיקה, ובדיקה כפולה. אסור להניח שאתם יודעים לעשות משהו בבטחה רק כי זה נראה מתבקש. (טריוויה מצמררת: אחת מקשירות הבונדאג’ המסוכנות ביותר היא דווקא הפשוטה לכאורה, פיסוק על הגב. ולמה? סכנת חנק. אלה דברים שלומדים רק ממי שכבר ראה.)

ויש גם את הצד הרגשי, וכאן אני כן מאוד: אני לא מבטיח “ביטחון רגשי”. הגאונות של המשחק הזה היא בדיוק היכולת שלו להגיע אל הכאוס הרגשי העמוק שלנו. משחקי השפלה יחשפו אמונות על ערך עצמי. משחקי החפצה יגעו בשאלה איך מרגיש להיות בשימוש או נחשק. סצנת חבלים עדינה יכולה לפתוח בכי עמוק. אנחנו עושים את זה כדי להרגיש יותר, כדי לחפור החוצה רגשות שקברנו. מה שכן אפשר להעניק זה מרחב חברי וחם, גבולות ברורים, מילות בטיחות פשוטות (ירוק, צהוב, אדום), וטיפול נדיב שלאחר. את הפרוטוקולים המלאים אני אוהב ללמד באופן אישי, כי שם הם הופכים לחיים.

בואו נדבר

אם משהו כאן הדהד, אם בא לך לברוא את המרחב הזה, את הזמן הזה, את הקסם הזה, ולא רק לקרוא עליו, אשמח ללוות אותך. בעדינות, בנועזות, ותמיד מתוך הסכמה מלאה והדדית. כי תיאטרון מקודש לא בונים לבד.

מוכן לבנות סצנה שיש בה מרחב, קשת וקסם אמיתי? בואו ללמוד את אמנות בניית הסצנה בליווי אישי או בסדנה.

הסדרה נכתבה בהשראת הלימוד עם אום רופני (Om Rupani).