שלוש רמות המכשולים במסע הדום/סאב (ולמה כדאי לטעום את שני הצדדים)

למה זה לא תמיד זורם

אם אי פעם הרגשתם משיכה עזה אל השליטה או אל ההימסרות, ובכל זאת משהו נתקע, רעד, או פשוט דעך, אני רוצה שתדעו דבר אחד: זה לא אומר שאתם “לא בנויים לזה”. הדרך אל הדום והסאב שבתוכנו עוברת דרך שלוש רמות של מכשולים, ולרובן אין שום קשר אליכם באופן אישי. הן מצב התחלתי כמעט אוניברסלי. כשמכירים אותן, פתאום הרבה תסכול הופך למפת דרכים. בואו נצלול.

רמה ראשונה: הצל התרבותי

ההיסטוריה של המין האנושי היא, במידה עצובה, היסטוריה של שליטה כפויה. במשך אלפי שנים, גברים שלטו בנשים בכוח, אומות כבשו אומות, חזקים רמסו חלשים. רוב הכותרות בעיתון בכל בוקר נתון הן עוד גרסה של דומיננטיות לא מוסכמת. זו השפה שספגנו עמוק בעצמות.

ולכן, כשהתודעה שלנו פוגשת דינמיקה של שליטה והימסרות, ברירת המחדל שלה היא להניח שמדובר בכפייה. שמישהו לוקח ממישהו בכוח. אבל בדס”מ בהסכמה הוא בדיוק ההפך, עד הקצה. שליטה כפויה עוסקת בלקיחה אלימה; שליטה בהסכמה עוסקת ביצירת חוויה עשירה ונחשקת, שהדום מעניק במתנה לסאב. בכפייה, האנרגיה נחטפת מהנמסר אל השולט. בהסכמה, האנרגיה נשפכת מהדום אל הסאב, מתוך ידידות ושמחה הדדית.

ההבחנה הזו, בין כפייה להסכמה, היא קו הגבול שמפריד בין שני עולמות שאין בלתם. הבעיה היא שאת השליטה הכפויה אנחנו מכירים מבטן ומלידה, ואת זו ההסכמית כמעט אף אחד לא חווה. לשמור על ההבחנה הזו חיה דורש תרגול. זו רמת המכשול הראשונה: לזכור, שוב ושוב, שאנחנו משחקים משחק אחר לגמרי.

בדס”מ בהסכמה הוא לא גרסה מרוככת של אלימות. הוא ההפך הגמור שלה.

רמה שנייה: השרירים שהתנוונו

כיוון שהארכיטיפים של הדום והסאב כל כך עטופים בטאבו ובשיפוט בתרבות שלנו, הם פשוט נחלשו בתוך רובנו מרוב חוסר שימוש. כמו שריר שלא הפעלנו שנים, הם התנוונו. לא נתנו להם רשות לפרוח, ולכן כוח הסבל שלנו להחזיק את העמדות האלה, נפשית, חלש בהתחלה.

מכאן נולדת תופעה שאני קורא לה החלקה. כי התודעה שלנו לא ממש מבינה שליטה בהסכמה, אבל מבינה היטב שליטה כפויה, אנחנו נוטים להחליק מהאחת אל השנייה בלי לשים לב. הדום המתחיל עלול להרגיש שיפוט וגינוי כלפי הדום שבעצמו, ואז להחזיק מרחב רעוע ולא יציב. או, מסוכן יותר, לפרש את העמדה כרישיון לעשות לסאב מה שבא לו. שימו לב לזה. זה אף פעם לא רישיון; זו אחריות.

מהצד השני, הסאב המתחיל עלול ליפול אל מצב של קורבן ברגע שהוא מאבד את אבן הפינה של ההסכמה. וההחלקה הנפוצה ביותר מכולן? אדישות פשוטה. אנשים מפסיקים לשחק. הם מרגישים את התשוקה, אבל הגישה אליה הפכה קשה מדי, אז הם מוותרים. זה לא כישלון. זה שריר שעוד לא התחזק.

רמה שלישית: עוד אין מספיק מיומנות

וכאן הרמה הכי פשוטה להבנה והכי קלה לתיקון: פשוט עוד לא למדנו לשחק יפה. אם מעולם לא נתנו לארכיטיפים שלנו מקום, גם אין לנו עדיין את הכלים לרקוד איתם במיומנות. ההמלצה שלי כאן ברורה: ליווי. התקדמות איטית ובמנות קטנות. קהילה שמחזיקה אתכם. נוכחות של שחקנים מנוסים יותר ללמוד מהם.

ויש שתי מלכודות נפוצות שכדאי להכיר. דומים מתחילים נוטים להתאהב באביזרים, בחבלים ובשוטים, במקום לעבוד על העולם הפנימי של הדום שבהם. אבל הנכס הכי גדול שדום יכול להעניק לסאב הוא לא קשר מתוחכם, אלא שדה הרשות שהוא מחזיק. מי אתה? ולתוך איזה מרחב אתה מזמין את הסאב להיכנס? בלי שדה אמיתי ועוצמתי, כל האביזרים בעולם הם רק גימיקים.

והמלכודת של הסאב? לבלבל בין הימסרות לפסיביות. הימסרות היא עולם שלם של אפשרות. פסיביות היא מוות. סאב מלא ביטוי הוא יצירתי, ערני ומיומן בדיוק כמו דום מוכשר. פשוט להופיע ולהגיד “כן” זה לא סוף התפקיד, זו רק תחילתו.

ולמה כדאי לטעום את שני הצדדים

עכשיו לחלק האהוב עליי. בהתחלה, פשוט אין לכם עדיין היכרות מספיק ברורה עם עצמכם ועם התשוקות שלכם. אז אל תחליטו מי אתם מוקדם מדי. תחוו את שני הצדדים, ותנו למערכת הפנימית שלכם לדבר. ראו איזו עמדה פותחת בכם יותר מרחב, יותר התרוממות.

יש בזה חוכמה עמוקה. דום לומד מה זה להיות דום טוב דווקא כשהוא מקבל את האנרגיה הזו מדום מנוסה. תהיו למטה כדי ללמוד להיות למעלה. וסאב שמעולם לא ניסה לשלוט, כמעט תמיד לא מעריך את כמות הקשב, האנרגיה והמיומנות שדום מוכשר שופך עליו בכל סצנה. תרופה מהירה לסאב מפונק או “בראטי”? לתת לו לשאת באחריות של הצד השני לזמן מה. פתאום הכל מתבהר.

גם אם אתם נמסרים בטבעכם, רמת האחריות שתיקחו כשתנסו לשלוט תחזור איתכם אל ההימסרות, ותהפוך אתכם לסאב יוזם ופעיל במקום פסיבי. ויש עוד כלל זהב פשוט: לעולם אל תיתנו לסאב חוויה שלא חוויתם בעצמכם. לעולם אל תשתמשו בכלי שלא ניסיתם על גופכם קודם. זה לא רק עניין של בטיחות; זו ידיעה בגוף, לא בראש.

וכשתשחקו את שני הצדדים, יתבהר לכם בכל הגוף הדבר הכי פשוט והכי יפה: כל המשחק הזה קיים בשביל דבר אחד, לתת לכל אדם את מה שהוא משתוקק לו. שני בני אדם שאוהבים, מטפלים זה בזה, ומעניקים זה לזה עונג. זה הכל.

בואו נדבר

אז ספרו לי: באיזו רמה אתם תקועים עכשיו? בצל התרבותי, בשריר שהתנוון, או פשוט בחוסר הכלים? ולפעמים השאלה הכי מעניינת היא, האם אי פעם הרשיתם לעצמכם לדמיין את הצד השני שלכם? אני סקרן לשמוע מה עולה.

שלוש הרמות האלה הרבה יותר קלות לעבור כשלא עוברים אותן לבד. בליווי, אפשר לבנות את השדה, להתחזק בעמדות, ולטעום את שני הצדדים במרחב בטוח ומדורג. אם בא לכם ללמוד את זה לעומק, מעבר למה שאפשר לכתוב בבלוג, זה המקום.

הסדרה נכתבה בהשראת הלימוד עם אום רופני (Om Rupani).