גוף המאמר
יש רעיון אחד מטלטל שיושב בלב הגישה של “קינק קיומי” (מושג שטבעה קרולין אליוט, ד”ר לפסיכולוגיה ומורה לאלכימיה יישומית). הרעיון הוא זה: מה אם חלק ממך נהנה בדיוק מהדברים שאתה אומר שאתה לא רוצה?
לא במודע. לא באופן שהשכל ההגיוני שלך יודה בו אי פעם. אבל אי שם, בשכבות האפלות והחבויות של הנפש, יש סיפוק. וברגע שאנחנו מעזים להביט בו, משהו משתחרר.
“אנחנו תמיד מקבלים בדיוק את מה שאנחנו רוצים. אבל לעיתים קרובות, גם אם איננו מודעים לכך, מה שאנחנו רוצים יותר מכל הוא אפל. אפל מאוד.” (קרולין אליוט)
העונג הנסתר שבכאב
לכולנו יש דפוסים שפשוט לא מסתדרים עם ההיגיון. נמשכים שוב ושוב לבן/בת זוג לא זמין. מגיעים לתקרה בקריירה ונתקעים שם. חוזרים למעגלים של דחייה, או של להיות מי שמתעלמים ממנו.
על פני השטח זה מרגיש כמו מזל רע, או נסיבות, או משהו חיצוני שקורה לנו. אבל קינק קיומי מזמין אמת קצת יותר לא נוחה: חלק בך מתמלא מזה. אותו חלק עשוי ליהנות מהמוכרוּת של הדחייה, מהזהות של “זה שמתעלמים ממנו”, מהביטחון שבלא להיכנס במלוא העוצמה שלך, או מעצם העוצמה הרגשית של המאבק.
זה לא אומר שאתה “בוחר” לסבול. זה אומר שהנפש מורכבת הרבה יותר מהמשאלות המוצהרות שלנו.
לקחת בחזרה את השרביט
המהפך קורה כשאנחנו מפסיקים למקם את עצמנו כקורבן של החיים, ומתחילים להיות כנים באופן רדיקלי. לא מתוך בושה. לא בביקורת עצמית קשה. אלא מתוך סקרנות.
כי ברגע שאתה רואה שאין איזה כוח חיצוני שמנהל את החוויה שלך, שמשהו בתוכך משתתף בה, אתה לוקח בחזרה את השרביט של במאי חייך.
הפרדוקס
וכאן מסתתר הפרדוקס היפה. ככל שאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש את ה”עונג” הנסתר שבדפוס, כך פוחתת אחיזתו בנו. ההתנגדות היא מה שמשאיר אותו בחיים. המודעות היא מה שממיס אותו.
“אמצו יחס אסתטי ולא מוסרי כלפי מצבי הרגש שלכם. כך אתם מתרגלים להיות האמן של חייכם במקום השופט שלהם.” (קרולין אליוט)
איך מתחילים: חמישה תרגולים
התרגולים האלה נועדו להיות שובבים, כנים ולא שיפוטיים. הטון הוא חצי מהעבודה.
- רפלקציית “העונג האפל”. בחר דפוס שמתסכל אותך בחיים, ושאל את עצמך בכנות מוחלטת: מה אולי אני מרוויח מזה? איזה חלק בי נהנה מהדינמיקה הזו? איזו זהות זה מאפשר לי להחזיק? תן לתשובות להיות לא נוחות, אפילו אבסורדיות. זה לא על “אמת” עם א’ גדולה, אלא על שחרור האחיזה של הלא-מודע.
- להוקיר את החבלה העצמית. במקום להלקות את עצמך על חבלה עצמית, נסה דווקא להעריך אותה. כן, ברצינות. אמרו לעצמכם, בלב או בקול: “חלק בי גאון בשמירה עליי.” “חלק בי פשוט מת על ליצור את הדפוס הזה.” שימו לב מה זז כשמפסיקים להילחם.
- לקלל את עצמך, בכיף. רובנו כבר מבקרים את עצמנו, אבל באופן שמייצר בושה ושיתוק. כאן עושים את זה אחרת לגמרי: הגזמה מודעת ומשועשעת. הפכו את הדפוס לתיאטרלי, כמעט דרמטי: “אה, הנה אני שוב, מתחמק מהצלחה במקצועיות מרשימה. חבלה עצמית ברמה אולימפית.” הסוד הוא הטון, לא אכזרי ולא מבייש, אלא מחויך וער לעצמו. זה מביא את הלא-מודע אל האור, מסיר את הכובד, ומשבש את הדפוס בלי לתקוף אותך.
- תחושה במקום סיפור. כשאתה מזהה דפוס מוכר (דחייה, חרדה, הימנעות), עצור רגע. במקום לנתח, צלול לגוף. שים לב לתחושות: לחץ, חום, התכווצות. ואז שאל: האם אני יכול להכיל את התחושה הזו, ואפילו למצוא בה משהו מעניין או נעים? כאן קורה השינוי העמוק.
- לבחור שוב. אחרי שהדפוס נראה, מורגש ונלקח בבעלות, נפתח מרחב. לא שינוי בכפייה, לא לחץ, אלא בחירה. ומתוך המרחב הזה אפשר לשאול: מה הייתי בוחר אילו כבר לא הייתי צריך את הדפוס הזה?
מילה אחת על זהירות ועדינות
קרולין אליוט עצמה מדגישה: זו עבודה שדורשת מצב נפשי נכון. מי שנמצא בתוך דיכאון, או בימים הראשונים של אובדן ואבל, מוזמן לגשת אליה בעדינות רבה, ולא לבד. הגישה הזו היא כלי להתבוננות, ליווי והשראה, היא איננה תחליף לטיפול. אם אתה מתמודד עם טראומה, חרדה או דיכאון, זה הזמן להישען גם על איש מקצוע שילווה אותך בתוך התהליך.
בשורה התחתונה
קינק קיומי הוא לא הזמנה להאשים את עצמך בכל מה שקורה בחיים. הוא הזמנה לקחת בחזרה את הסמכות של מי שכותב את הסיפור. לצאת מ”זה כל הזמן קורה לי”, ולהיכנס למשהו הרבה יותר עוצמתי: “משהו בי השתתף בזה, ועכשיו אני יכול לבחור אחרת.” לא בכוח, ולא ברצון ברזל, אלא דרך מודעות. ואולי, עם קצת הומור אפל בדרך.
רוצה עוד הצצות אמיצות אל הצל ואל העונג? הצטרף לרשימת התפוצה.
מהמסך אל החדר
