לחקור את הכעס: איך הופכים רגש שכולם נמנעים ממנו לאנרגיה שמשרתת אותנו

למה כל כך קשה לנו עם כעס

כעס הוא רגש חזק, ורבים מאיתנו פשוט לא נוחים איתו. יש מי שנמנע ממנו לגמרי, בולע ומחייך, ויש מי ששופט אותו כמשהו רע שאסור להרגיש. ויש כמובן את הכיוון ההפוך, אלה שמשתמשים בכוח של הכעס כדי לשלוט, להפחיד או לפגוע. האמת הפשוטה היא שרובנו, לפחות לפעמים, מתמודדים עם כעס בצורה לא מיומנת. וזה בסדר, אף אחד לא לימד אותנו אחרת.

בטנטרה אנחנו לא מתייחסים לכעס כאל אויב שצריך להביס, אלא כאל אנרגיה שאפשר ללמוד להכיר, לחקור ולנתב. זה ההבדל בין להילחם ברגש לבין להתיידד איתו.

כעס הוא רק כעס. הוא לא טינה, לא זעם ולא אלימות. הוא אנרגיה שנושאת מידע.

הסיפור של הקתרזיס: למה “לפרוק” לרוב לא עוזר

הרבה אנשים גדלו עם הרעיון שכדי להשתחרר מכעס צריך “להוציא אותו”: לצרוח, להכות בכרית, לפרוק. מורה שאני מוקיר מספרת שבסדנאות שבהן השתתפה היו מדיטציות בוקר קתרטיות שלמות שנועדו בדיוק לזה, לתת לכעס לפרוץ החוצה במלוא העוצמה .

אבל מסתבר שברוב המקרים, פריקה קתרטית דווקא לא משרתת אותנו. היא אכן מקלה לרגע, אבל התחושה הזו מטעה. תחשבו על זה כמו ללכת שוב ושוב על אותו שביל בשדה: ככל שאנחנו צועדים בו יותר, השביל נעשה רחב, סלול וקל יותר. כך בדיוק עם כעס. ככל שאנחנו כועסים יותר, כך אנחנו כועסים יותר. הכעס יכול בהדרגה להפוך לרגש ברירת המחדל שלנו, ולפעמים אפילו לסוג של התמכרות.

מעניין לדעת שבשנות ה-60 קתרזיס ומכות על כריות נחשבו כלי טיפולי שימושי, אבל מחקר מאוחר יותר הראה שזו גישה שלרוב אינה מועילה ואף עלולה להזיק . כלומר, מה שנראה כמו שחרור הוא פעמים רבות חיזוק של הדפוס.

ובכל זאת, יש שני מצבים שבהם פריקה קתרטית כן יכולה לעזור, ושניהם עדינים:

• כשמישהו כל כך מפחד מכעס שלעולם לא מרים את הקול. במקרה כזה, דווקא להכות בכרית ולחוות לרגע כעס מגולם בגוף יכול להיות פתח, פשוט כדי לדעת מבפנים שמותר, שאפשר, שהעולם לא מתפרק.
• כשנכנסים לחוויה מגולמת של כעס כלפי מצב מאוד מסוים, לרוב בליווי איש מקצוע. כאן הקתרזיס הוא לא המטרה אלא הדרך, אמצעי להגיע אל השורש ולהסתכל עליו. זה ליווי ותמיכה, ובמצבים של כאב עמוק או טראומה כדאי לעשות את זה לצד גורם מקצועי מתאים.

אז למה בכלל יש לנו כעס?

כעס הוא רגש ליבה, והוא קיים בנו מסיבה טובה. הוא האזעקה הפנימית שלנו: הוא מודיע לנו כשמשהו לא בסדר, כשמשהו מסוכן, כשנעשה עוול. והוא מעורר אותנו לפעולה, נותן לנו את הדחף לזוז, להגן, לשנות.

הבעיה היא שאנחנו נוטים לבלבל בין כעס לבין הרבה דברים אחרים: טינה, זעם, תוקפנות, אלימות. אבל כעס הוא רק כעס. הטעם שלו חזק, קצר וחד. הוא בא והולך. רק אם נותנים לו להתבשל בפנים, הוא מתחיל להפוך לטינה, לתוקפנות או לזעם. אפשר אמנם להשתמש בכוח של הכעס כדי להפוך לאלימים, אבל הכעס עצמו אינו אלימות. זו הבחנה ששווה זהב.

כדאי גם לדעת שדפוסי הכעס שלנו נקבעים בשנים הראשונות לחיינו, מתוך חיקוי של האופן שבו המשפחה שלנו התמודדה עם כעס, או מתוך תגובת נגד אליו. כלומר, הדרך שבה אנחנו כועסים היום היא במידה רבה דבר נלמד. וכל מה שנלמד אפשר גם ללמוד מחדש.

ביטוי נקי מול ביטוי לא נקי של כעס

לא כל ביטוי של כעס נולד שווה. יש דרך לבטא כעס שמכבדת אותנו ואת מי שמולנו, ויש דרך שפוגעת. שימו לב להבדל.

ביטוי נקי של כעס:

• לא מבייש ולא מאשים.
• לא תוקפני, לא מכוון לפגוע.
• מכבד את האחר.
• לא תגובתי, לא נזרק מהבטן באוטומט.
• מסתכל בשלווה ובעומק על מה שקורה.
• יכול להיות עז ועדיין נשאר אחראי ומתחשב.

ביטוי לא נקי של כעס:

• מאשים את האחר.
• אגרסיבי ומכוון לפגוע.
• תגובתי, מתפרץ בלי רגע של עצירה.
• צדקני, בטוח שכל הצדק אצלו.
• לא מסתכל על החלק של עצמנו במה שקרה.
• חסר אכפתיות, עד כדי דה-הומניזציה של מי שמולנו.

ההבדל הוא לא בעוצמה. גם ביטוי נקי יכול להיות עז מאוד. ההבדל הוא במקום שממנו הוא מגיע, ובשאלה אם הלב נשאר פתוח.

שלוש דרכים מיומנות להתמודד עם כעס

מול הכעס יש לנו תמיד יותר מאפשרות אחת. הנה כמה דרכים מיומנות, לצד אחת שכדאי להכיר כדי להיזהר ממנה.

הדרך הלא מיומנת הנפוצה היא לשמור את הכעס בפנים, להבליג, לבלוע. זה אולי נראה נחמד מבחוץ, אבל זה נוטה לדכא אותנו, ולעיתים מחלחל החוצה כתוקפנות פסיבית, סרקזם והערות מרושעות קטנות. הכעס לא נעלם, הוא רק יורד מתחת לרדאר.

ועכשיו לדרכים שכן משרתות אותנו:

1. כעס מודע. כאן אנחנו מכירים בכעס בלי להביע אותו ברגע עצמו. במקום להתפרץ או לדכא, אנחנו נושמים ופותחים מקום לתחושת הכעס, נותנים לה לנוע אנרגטית בגוף, ופשוט חוזים בה בלי לדחוף אותה למטה. זה גם הזמן לסקרנות: ה”כפתורים החמים” שלנו, אותם דברים שמדליקים אותנו במיוחד, מכילים מידע יקר על דפוסים בתוכנו. שווה לשאול: למה זה מפעיל אותי כל כך? האם זה נוגע במשהו מהעבר?

2. כעס קשור ללב. זו אמנות של ביטוי כעס מיומן החוצה. אנחנו מרגישים את הכעס, ובוחרים לבטא אותו בבהירות ובחמלה, כשאנחנו עדיין מחוברים לאנושיות של מי שמולנו. יוצרים קשר עין, נותנים מידע על משהו שחשוב לנו, בלי לזרוק את האחר מהלב. זה אולי נשמע סותר, כעס וחמלה יחד, אבל דווקא השילוב הזה מקדם בהירות, חיבור ואפילו אינטימיות.

3. הזזת הכעס כאנרגיה. וזו דרך טנטרית במהותה. במקום להתמקד בתוכן (“מה הוא אמר”, “למה היא עשתה”), אנחנו מפנים את הקשב לאנרגיה עצמה, לתחושות הגופניות של הכעס. ואז מאפשרים לגוף לנוע באופן טבעי, להזיז את אנרגיית הכעס במודעות. לא כדי להיפטר ממנה, אלא כחגיגה שלה. אם נותנים לעצמנו באמת להיכנס לזה, זה יכול להיות מהנה ואפילו אורגזמי. חשוב להבין: זה לא פותר את הנושא שעורר את הכעס מלכתחילה, אבל הוא מחבר אותנו אל האנרגיות החזקות שטמונות בנו.

כשמפסיקים לפחד מהכעס ומתחילים לחקור אותו, מגלים שמתחתיו מסתתרת אנרגיית חיים עצומה.

תרגיל: חקירת הכעס שלך ביומן

קחו לכם רגע שקט, יומן ועט, וענו בכנות. אין כאן תשובות נכונות, רק היכרות.

• מה אני בדרך כלל עושה כשאני כועס? ומה התוצאה של זה?
• האם אני יכול להרגיע את עצמי כשהכעס עולה?
• האם אני מביע את הכעס החוצה? ואם כן, איך?
• כשאני כועס, הלב שלי נשאר פתוח או נסגר?
• האם אני מפחד מהכעס שלי, או מהכעס של אחרים?
• האם אני יכול להשתמש באנרגיית הכעס כדי לחולל שינוי טוב בעולם?

החזרו לשאלות האלה מדי פעם. הדפוסים שלנו משתנים, וכיף לראות איך.

כעס הוא אנרגיה, לא אויב

כעס הוא אנרגיה עוצמתית. כשאנחנו מוצאים קלוּת בתוכו, אנחנו יכולים להשתמש בתשוקה ובמידע שהוא נושא בלי להיות הרסניים. וזה, בסופו של דבר, חלק מהביטוי המלא של אנרגיית החיים שלנו ושל תחושת השלמוּת.

בואו נדבר על האנרגיות החזקות שבכם

אם מתחשק לכם ללמוד לפגוש את הכעס, ואת שאר האנרגיות העוצמתיות שלכם, ממקום של מודעות וקלות, זה בדיוק המקום להתחיל. לליווי אישי. ואם תרצו להעמיק קודם בנושא קרוב, כדאי לקרוא גם על למאמר נוסף.

רוצים לקבל עוד תכנים כאלה ישר למייל? הצטרפו לרשימת העדכונים.

מוכנים להתיידד עם הכעס שלכם ולהפוך אותו לכוח? בואו לגלות איך בליווי אישי או בסדנה.