עוד שכבה במפה
כשהכרנו את מפת התודעה, דיברנו על המודע, התת-מודע והלא-מודע, ועל שומר הסף שעומד ביניהם. שלושת הרבדים האלה הם המאגר העצום של רגשות, דחפים וזיכרונות הקשורים לאדם הספציפי, לביוגרפיה הייחודית שלו. אבל יש, אולי, רובד נוסף, עדין יותר, שאליו חלק מהאנשים נוגעים במצבי טראנס עמוקים: העל-מודע.
אני בוחר לדבר עליו מתוך דיווחים של אנשים על חוויות שאינן קשורות ישירות בפסיכולוגיה האישית שלהם, חוויות שנקלטות בתודעה של היחיד אך לא מרגישות כחלק ממנה. העל-מודע הוא המקום שבו התודעה הפרטית מתחברת למשהו שמרגיש “מחוצה” לה, רחב יותר, עמוק יותר, חובק-כול.
אם התת-מודע הוא בית האוצרות הפרטי שלנו, העל-מודע הוא החלון שדרכו הוא נפתח אל משהו גדול ממנו.
איך מתארים אותו
לעל-מודע יש שמות רבים, תלוי מאיפה מסתכלים עליו:
- אינטואיציה גבוהה. קול פנימי שמנחה, תשובות שמגיעות “מעצמן” לשאלות עמוקות.
- האני העליון. מקור של השראה, הארה ותובנות שמרגישות גדולות מאיתנו, כאילו הגיעו “מהאינסוף”.
- התת-מודע הקולקטיבי. הפסיכואנליטיקאי קארל יונג תיאר מאגר אוניברסלי של סמלים, רגשות ודימויים המשותפים לכל בני האדם. אם התת-מודע האישי מחזיק את חוויותינו הפרטיות, התת-מודע הקולקטיבי מחזיק את הדפוסים האנושיים שנטמעו לאורך הדורות, ידע שמעבר להתנסות של היחיד.
- חיבור רוחני. יש שחווים אותו כמפגש עם משהו גדול יותר, עם האינסוף, עם תחושת קדושה, ויש שמתארים אותו כמרחב שבו מתקבלים מסרים דרך חלומות, אינטואיציות או סימנים.
מבחינתי זה לא באמת משנה אם מדובר ב”מרחב אובייקטיבי” אי-שם או ברובד נוסף בתוך הנפש שלנו. מה שחשוב הוא שזה מרחב סובייקטיבי, נגיש לחלק מהאנשים במצבי טראנס, אמיתי בחוויה, וכדאי להיות ערים אליו, ואפילו לכוון אליו. הוא רובד גבוה של מחשבה אנושית, זה שמקשר בין האישי לכללי, בין התודעה הבודדת לזרם רחב יותר.
למה זה נוגע לטראנס הארוטי
כאן נסגר מעגל יפה. לאורך הסדרה ראינו שטראנס ארוטי הוא הרבה מעבר ל”סקס טוב יותר”. כשהמפגש המיני נוגע גם ברובד העל-מודע, הוא הופך לחוויה שיש בה ממד נוסף: תחושת התמזגות, חיבור למשהו גדול, רגע שמרגיש מקודש. זה בדיוק הגשר בין ההיפנו-ארוטיקה לבין הטנטרה והמיניות המקודשת, ובין העונג לבין המשמעות.
לא כל מפגש צריך להגיע לשם, וזה בסדר גמור. אבל לדעת שהרובד הזה קיים, ושאפשר להזמין אותו בעדינות, פותח דלת לעומק שרבים לא ידעו שהוא בכלל אפשרי במיניות. אני מסמן את זה כהזמנה, לא כדרישה: העל-מודע הוא לא “שלב מתקדם” שצריך להשיג ולא מבחן. הוא נפתח לפעמים, אצל חלק מהאנשים, ברגעים מסוימים. אפשר לכוון אליו דרך כוונה, נוכחות וטראנס עמוק, ואפשר פשוט לתת לו להגיע אם וכאשר.
השומר שבשער: הגורם הביקורתי
ועכשיו נחזור לקרקע, כי כדי להגיע לרבדים העמוקים, ובוודאי לעל-מודע, צריך קודם להבין מי שומר על השער. כפי שראינו, ההכרה המודעת מוגבלת בכמות המידע שהיא תופסת בכל רגע, ומתוך אוקיינוס האינפורמציה שנקלט בנו, התת-מודע בוחר למה להקדיש תשומת לב לפי סדרי עדיפויות שנלמדו לאורך השנים. הבחירה הזו נשענת על מחיקות, הכללות ועיוותים של מידע, ונקבעת לפי הערכים, האמונות וניסיון החיים שלנו.
המנגנון שעומד בלב הבחירה הזו הוא הגורם הביקורתי, שומר הסף. הוא מעין מסננת בוגרת בפתח התת-מודע, שבודקת כל מידע שמגיע מבחוץ: האם הוא אמיתי? האם הוא רלוונטי? האם הוא מסתדר עם ההיגיון הפנימי ועם ניסיון העבר? מידע שמתיישב עם תמונת העולם הקיימת נכנס פנימה ומחולל תגובה ושינוי. מידע שלא מתיישב איתה, נדחה.
עד גיל חמש-שש הגורם הביקורתי כמעט לא קיים, ולכן אלה השנים שבהן אנחנו הכי פתוחים לספוג אמונות על עצמנו ועל העולם. אפשר לומר לילד בגיל הזה “אני מתחבא בחדר השני, לך תחפש אותי שם”, והוא יאמין וילך לחפש. ככל שאנחנו גדלים, השומר מתחזק, עולמנו הפנימי נעשה יציב ונוקשה יותר, ולא כל מידע חדש מתקבל בפתיחות. זה בריא, אבל זה גם מה שמחזיק אותנו ב”רגיל”.
מה זה בכלל טראנס
וכאן מגיעה אחת ההגדרות היפות לטראנס: השהיה או עקיפה של הגורם הביקורתי, ויצירת חשיבה סלקטיבית. כשהשומר מרפה, ההבחנה בין דמיון למציאות מיטשטשת, והתת-מודע נפתח לקבל הצעות ולהגיב להן. וזכרו תובנה מרכזית מהפוסט הקודם: התת-מודע אינו מבדיל בין דמיון למציאות. מרגע שהוא מעריך שמידע מסוים הוא אמת, הוא מגיב בהתאם, בדמיון עשיר ומלא כמו של ילד קטן שחווה בעוצמה את עולמו הפנימי.
החשיבה הסלקטיבית היא המצב שבו התת-מודע מציף להכרה רק את חלקי המציאות שבהם אנחנו ממוקדים, ומסנן החוצה את כל השאר. כשאתם נשאבים לתוך ספר טוב, הספר עצמו נעלם, ואפילו אם מישהו יקרא בשמכם, המיקוד שלכם יסנן את הקריאה החוצה.
חשוב לי להגיד: עקיפת השומר אינה פריצה אלימה. זו תופעה שקורית לכולנו כל יום. כשאנחנו ממלאים אדרנלין מסרט מפחיד, מרגישים דחף לקנות בקניון עמוס פרסומות, או בוכים מספר, אנחנו מגיבים למסרים שעקפו את הגורם הביקורתי בלי שיקול רציונלי. וברוב המקרים מישהו כיוון לזה. כל ההבדל בין מניפולציה לבין ליווי מכבד הוא ההסכמה, השקיפות והכוונה להיטיב. בעבודה שלי השער הזה נפתח מתוך אמון, אף פעם לא מתוך עורמה.
איך מרגיעים את השומר
יש כמה דרכים מוכרות לעקוף את הגורם הביקורתי בעדינות, וכל אחת מהן היא עולם. הסמכותיות, למשל, נשענת על כך שהמוח נוטה לקבל מידע ממי שנתפס כבעל סמכות כמעט בלי בדיקה. הריכוז מצמצם את שדה המודעות עד שהשומר נעשה פחות דרוך. החזרתיות יוצרת מוכרות, ומה שמרגיש מוכר מרגיש בטוח. הפתעה ובלבול פותחים חלון רגעי כשההכרה לא עומדת בקצב.
ושתי דרכים שאני אוהב במיוחד, כי הן נשענות על קרבה ולא על כוח: הראפור ותודעת הסיפור. ראפור הוא תחושת האמון והכימיה שבה השומר כבר לא צריך להתגונן, כי הוא מרגיש בטוח מספיק לתת למידע לחלחל פנימה. ותודעת הסיפור היא טריק עתיק וחכם: כשאנחנו מציגים מראש משהו כ”רק סיפור” (“היה היה פעם…”, “אני רק רוצה שתדמיין…”), השומר מרפה, מניח שאין מה לבדוק, ויוצא להפסקת קפה. בדיוק אז הדמיון מתעורר והמחסומים נעלמים. אלה הכלים שדרכם נפתח השער אל הרבדים העמוקים, ועליהם נרחיב לעומק בהמשך הסדרה ובליווי.
בואו נדבר
אם בא לכם לחקור את הרובד העמוק והמשמעותי של המיניות, מתוך נוכחות ובליווי מכבד, זה בדיוק המקום להתחיל. את הדרכים להרגיע את שומר הסף, ואיך עושים זאת באמון ובהסכמה מלאה, אני מלמד בליווי אישי ובסדנאות. לליווי אישי. ולנושאים קרובים, כדאי לקרוא גם את מפת התודעה.
רוצים את הסדרה המלאה ותרגולים מעשיים שלא מתפרסמים בבלוג, ישר למייל? הצטרפו לרשימת העדכונים.
מוכנים לגעת ברובד שמחבר עונג ומשמעות? בואו לגלות איך, בליווי אישי.
