כולנו מפחדים, וזה בסדר גמור
פחד הוא אחד הרגשות הכי בסיסיים שיש. כולנו מרגישים אותו, בלי יוצא מן הכלל. הוא לא סימן לחולשה ולא משהו שצריך להעלים, הוא חלק מהמערכת החכמה שמגנה עלינו. השאלה המעניינת היא לא איך להפסיק לפחד, אלא מה אנחנו עושים מול הפחד כשהוא מגיע.
וכאן מתחיל ההבדל הגדול בין בני אדם. כי כל אחד מאיתנו מפתח לאורך השנים דרך משלו להתמודד עם פחד. חלקנו כועסים, חלקנו מכחישים, חלקנו דוחפים קדימה בכוח. המטרה של החקירה הזאת היא פשוטה: לגלות מי אנחנו מול הפחד, ולבנות את היכולת לשבת איתו לרגע, כדי שנוכל להגיב מתוך בחירה ולא מתוך תגובה אוטומטית.
פחד הוא לא הבעיה. מה שאנחנו עושים אוטומטית כדי לא להרגיש אותו, זה מה שלרוב מסבך אותנו.
הכלי המרכזי בחקירה הזאת הוא מה שאני אוהב לקרוא לו המתבונן הפנימי: אותו חלק שקט בתוכנו שמסוגל לשים לב למה שקורה בלי להתמזג איתו לגמרי. כשאנחנו מפתחים סקרנות כלפי מה שאנחנו מרגישים ואיך אנחנו מתנהגים כשמפחדים, אנחנו כבר לא לגמרי בתוך הפחד. אנחנו גם קצת לידו.
הסיפור על הלאמה במונית
יש סיפור יפה שמספר ג’ק קורנפילד, מורה בודהיסטי ותיק. הוא נסע פעם במונית בדרך הררית ומפותלת, מהסוג שגורם לבטן להתהפך. הנהג דהר בפראות, הסיבובים היו חדים, והתהום נשקפה מהחלון. אחד הנוסעים במונית היה לאמה זקן, וכל הדרך הוא ישב בשקט.
כשהגיעו סוף סוף ליעד, פנה הלאמה אל קורנפילד ואמר בפשטות: “זה היה מפחיד, לא?”
מה שהיה מיוחד בשבילי בסיפור הזה הוא הפשטות. הלאמה לא הכחיש את הפחד, לא עשה ממנו דרמה, לא העמיד פנים שהוא מעל זה. הוא פשוט הכיר במה שהיה ואמר אותו בקול. בלי בושה, בלי התנצלות. רק נוכחות נקייה למה שקרה. וזה, מסתבר, שחרור שלם.
מה אנחנו עושים מול הפחד
לפני שאפשר לבחור אחרת, כדאי להכיר את הדרכים השונות שבהן אנחנו מגיבים לפחד. ראו אם אתם מזהים את עצמכם באחת מהן:
- מדכאים פחד עם כעס. הכעס מרגיש חזק יותר מהפחד, אז קל לברוח אליו. אבל מתחת לכעס הרבה פעמים מסתתר פחד שלא קיבל מקום.
- מכחישים. מעמידים פנים שהפחד לא שם, לפעמים תוך עיסוק יתר, ריצה קדימה, או “יציאות” שמסיחות את הדעת. לפעמים זה מלווה גם בהקרנה, כלומר ייחוס הפחד שלנו למישהו אחר.
- משליכים אותו על אחר. “אני לא מפחד, אבל אתה כן.” במקום לפגוש את הפחד שלנו, אנחנו רואים אותו אצל מישהו אחר.
- מרגישים, נושמים, ובוחרים. מרגישים את הפחד, נושמים אליו, אבל בוחרים לא להתנהל מתוכו. נשארים מחוברים לעצמנו ולגוף, ועדיין עושים את הדבר שמפחיד, לאט מספיק כדי לא לעשות שום דבר שאי אפשר להתאושש ממנו.
- עוקפים ודוחפים קדימה. שמים לב לפחד, אבל פשוט עוקפים אותו וממשיכים בכוח. זה מנתק אותנו מהרגישות לעצמנו, גם אם זה נראה מבחוץ כמו אומץ.
- קופאים או מתנתקים. כשהפחד מציף, לפעמים אנחנו קופאים או מתנתקים. זאת יכולה להיות תגובה בריאה לחלוטין, ולפעמים היא קשורה לטראומה שעדיין לא קיבלה מקום. אם זה מה שקורה לכם שוב ושוב, ייתכן שכדאי לחקור ליווי ותמיכה מתאימים, ובמקרים של טראומה לפנות גם לאיש מקצוע.
אין כאן “נכון” ו”לא נכון” מוחלטים. הדרך הרביעית היא לרוב המשחררת ביותר, אבל גם היא דורשת תרגול. העיקר הוא קודם כל לשים לב מה הדרך שלנו.
איך זה נראה ביום-יום
הפחד לא תמיד מגיע על דרך הררית. רוב הזמן הוא מסתתר ברגעים קטנים ויומיומיים:
- פחד להגיד לא. במקום לומר לא בפשטות, אנחנו מתפרצים בכעס. הפחד מהקונפליקט הופך לדרמה במקום לקשר.
- פחד לבקש דייט. מתחת לזה מסתתר פחד לשמוע “לא”, פחד מהדחייה.
- פחד שיבקשו ממך דייט. דווקא זה יכול להפחיד, כי הוא פוגש אותנו עם הרצון שלנו, עם מה שאנחנו באמת רוצים.
- פחד לטעות. ילדים שמשבחים אותם רק על הצלחה לומדים לפחד מכישלון. לכן עדיף לשבח על הניסיון, לא רק על התוצאה. זה נכון לנו בכל גיל.
- פחד להינטש או להישאר לבד. זה אחד הפחדים העמוקים ביותר, ולעיתים הוא מחובר לפחד מהמוות עצמו. באירוניה מרה, הוא לפעמים גורם לנו לנטוש את עצמנו, לוותר על מי שאנחנו, בניסיון לגרום למישהו אחר לאהוב אותנו.
הקסם קורה כשאנחנו מתחילים לזהות את הדפוסים האלה ברגע אמת. ברגע שאני יודע ש”הכעס הזה הוא בעצם פחד להגיד לא”, כבר נפתח מרווח קטן של בחירה.
מה אפשר לעשות כשמפחדים
אז הפחד הגיע. מה עכשיו? הנה כמה דברים פשוטים שאפשר לתרגל:
- להאט. הפחד מאיץ אותנו, אז המתנה מודעת היא כבר חצי מהדרך.
- לשים לב לתחושות בגוף. איפה הפחד יושב? בחזה? בבטן? בגרון? פשוט להבחין.
- לשבת בנוכחות התחושות בלי לברוח. לא לתקן, לא להסביר, רק להיות שם איתן.
- לנשום. הנשימה היא העוגן שמחזיק אותנו נוכחים בלי להיכנס לפאניקה.
- להקשיב למסר. לפעמים לפחד יש משהו חשוב להגיד. הוא מזהיר אותנו מסכנה אמיתית. כדאי להקשיב.
אני אוהב לחשוב על הפחד כמו על חיה ביישנית. אם נרוץ אליה, היא תברח. אבל אם נשב בשקט, נושמים, ונאפשר לה להתקרב בקצב שלה, היא תגלה לנו את עצמה. ולצד זה, שווה להחזיק ערכת כלים רגשית קטנה: זיכרונות של רגעים בטוחים, דמויות שאנחנו סומכים עליהן, שיר אחד מעצים. דברים שמזכירים לנו שיש קרקע מתחת לרגליים.
תרגיל: לשים לב לפחד
זה תרגיל פשוט בשלושה שלבים. אפשר לעשות אותו בכתיבה ביומן ולאורך היום.
1. לכתוב. התחילו במשפט פתוח ותנו ליד לכתוב: “בשנה שעברה פחדתי מ…” או “בשבוע שעבר פחדתי ש…”. בלי לצנזר, בלי לערוך, רק לתת לזה לצאת.
2. לשים לב לאורך היום. בכל פעם שמתעורר פחד, אמרו לעצמכם בשקט: “אני שם לב שפחד מתעורר בגלל…”. נשמו, והמשיכו לשים לב. ההבדל בין “אני מפחד” לבין “שמתי לב שאני מרגיש פחד” הוא עצום. במשפט הראשון אני הפחד. בשני, אני זה שמתבונן בו.
3. להתקרב לפחד. השלימו עשר פעמים את המשפט “אני חושש ש…”. אחר כך בחרו דבר קטן אחד שמפחיד, ושבו איתו: נשמו לאט, תנו לנשימה לעקוב אחרי הפחד בתוך הגוף. שימו לב איפה הוא יושב, איך הוא מרגיש, ואם יש לו צורה, צבע או מרקם. שבו איתו בלי לעשות איתו כלום. לפעמים, כשנותנים לו מקום, הפחד פוחת מעצמו, או הופך למשהו אחר לגמרי.
להישען אל הפחד
יש משהו פרדוקסלי כאן. ככל שאנחנו מסוגלים לשבת עם הפחד בלי להמחיז אותו, כך יש לנו יותר חופש לבחור. כי כשאנחנו לא מוצפים, אנחנו רואים בבהירות. אנחנו יכולים להבחין בין הפחד שמזהיר אותנו מסכנה אמיתית, לבין הפחד שפשוט מבקש מאיתנו לא לצמוח.
זאת הכוונה ב”להישען אל הפחד”. לא להילחם בו ולא לברוח ממנו, אלא לפנות אליו. להיות נוכחים אליו בלי להיבלע. הנשימה לתוך הפחד היא בדיוק הגשר הזה: היא מאפשרת להרגיש את הפחד בלי להיכנס לפאניקה, ולשמור על שיקול דעת צלול בתוך הסערה.
וזה, בסופו של דבר, מה שהחקירה הזאת מציעה. לא חיים בלי פחד, אלא חיים שבהם הפחד כבר לא מנהל אותנו.
בואו נדבר על מה שמפחיד
אם החקירה הזאת נגעה בכם, וזה הזמן לפגוש את הפחד מקרוב, בעדינות ובליווי, זה בדיוק המקום להתחיל. לליווי אישי. ואם בא לכם להעמיק קודם בנושא קרוב, כדאי לקרוא גם על למאמר נוסף.
רוצים לקבל עוד תכנים כאלה ישר למייל? הצטרפו לרשימת העדכונים.
מוכנים לפגוש את הפחד מתוך מקום של נוכחות ובחירה? בואו נעשה את הצעד הזה יחד, בליווי אישי.
מהמסך אל החדר
