הרגשות הקשים הם לא האויב
יש לנו נטייה לחלק את הרגשות לטובים ולרעים, לכאלה שכיף להרגיש ולכאלה שהיינו שמחים לדלג עליהם. אבל כדי להיות עם עצמנו במלואנו, אנחנו צריכים להכיר ולהתיידד גם עם הרגשות הפחות נוחים: פחד, כעס, עצב ובושה.
מה קורה כשאנחנו מסרבים להם? הם לא נעלמים. או שאנחנו משליכים אותם על מי שנמצא לידנו, או שאנחנו מחזיקים אותם כמתח בגוף, וכך מצמצמים בלי לשים לב את אנרגיית החיים שלנו. הגוף משלם את החשבון על מה שהלב מסרב להרגיש.
יש לנו גם נטייה לרגש ברירת מחדל, אותו רגש שאליו אנחנו בורחים כשלא מתחשק לנו להרגיש משהו פחות נעים. יש מי שמשתמש בכעס כדי לכסות על פחד, עצב, בושה או פגיעוּת. ויש מי שעוטף דווקא בעצב את מה שבעצם הוא כעס. כל אחד והשריון האהוב עליו.
כל הרגשות תקפים. הם הדרך שבה הגוף מזין מידע חזרה אל התודעה.
רגש זה מידע, לא גזר דין
כל רגש נושא איתו אינפורמציה שימושית. הוא חלק מהשפה שבה הגוף-נפש מדבר אלינו. להיתקע בתוך רגש אחד, או לסרב לרגש אחר, זה כמו לאטום ערוץ שלם של ידיעה עצמית.
ויש עוד מלכוד עדין: אנחנו נוטים לעוות את רגשות הליבה במקום פשוט להרגיש אותם. כעס נקי הופך לתוקפנות או לטינה מתמשכת. עצב הופך לסבל שמתגורר בנו לאורך זמן. ובושה בריאה, זו שפשוט אומרת לנו “כאן חצית גבול”, הופכת להלקאה עצמית אכזרית.
ההזמנה כאן עדינה: לא להילחם ברגש ולא לטבוע בו, אלא להישען עליו בעדינות ולהקשיב למה שהוא מנסה לומר.
פגיעוּת היא לא דמעות, היא הורדת השריון
קל לבלבל בין פגיעוּת לבין מצוקה. אנחנו נוטים לחבר אותה אוטומטית לבכי, לרגע של חולשה, לתחושה שמשהו נשבר. אבל פגיעוּת היא משהו אחר לגמרי: היא פשוט המצב שבו הורדנו את השריון.
כשהשריון יורד, אנחנו פגיעים לכל מה שהעולם מביא, כולל לאפשרות להיפגע. יש דימוי יפה לזה מעולם הטבע: חלזונות נעשים פגיעים בדיוק כשהם כמעט משילים את הקונכייה בזמן הזדווגות ארוכה. הרגע של הקרבה הגדולה ביותר הוא גם הרגע החשוף ביותר.
נשאלתי לא פעם למה מישהו, ובמיוחד גבר, ירצה להפוך את עצמו לפגיע. אז תארו לעצמכם לעשות אהבה בחליפת שריון. כנראה לא יהיה כיף במיוחד, וגם לא ממש אפשרי. להיפתח באהבה אל אדם אחר הוא בדיוק זה, מעשה של פגיעוּת, כי אנחנו מסירים את השריון מהלב ומהגוף.
המחיר של אהבה הוא קבלת האפשרות לאובדן
הנה החלק שקצת מפחיד. פתיחה אמיתית פותחת אותנו לא רק לאפשרות של אובדן, אלא לוודאות שלו. אנחנו לא בני אלמוות, ובסופו של דבר כל מערכת יחסים תסתיים, כך או אחרת.
המחיר של כניסה לאהבה עמוקה הוא ההסכמה לשאת את האפשרות הזו. אם אנחנו לא מסוגלים להיפרד, אנחנו גם לא באמת מסוגלים להגיד שלום. כדי להיפתח לאינטימיות מלאה, בין אם היא אפלטונית או מינית, אנחנו נדרשים להיפתח גם לאפשרות של אובדן.
אם אנחנו לא יכולים להיפרד, אנחנו לא יכולים להיפתח באמת.
לפעמים מרגיש בטוח יותר לא להיפתח מינית אל בן/בת הזוג לחיים, ובמקום זה לפצל בין אהבה למין. זה מנגנון הגנה מובן. אבל להיות גם אינטימי וגם מיני באותו מקום, עם אותו אדם, דורש פגיעוּת ואומץ. אז למה בכל זאת להיות פגיעים? כי זה פשוט המחיר של אהבה, וזה המחיר המשתלם ביותר שיש.
פגיעוּת היא לא להציף את כל מי שעובר בדרך
חשוב לעשות כאן הבחנה, כי קל להחמיץ אותה. פגיעוּת איננה רישיון לשפוך את הרגשות שלנו על כל מי שנקרה בדרכנו.
רק בגלל שמתעוררת בנו עוררות, זה לא אומר שצריך לקיים יחסי מין עם האדם הראשון שמושך אותנו. רק בגלל שאנחנו כועסים, זה לא אומר שמותר לזרוק את זה על מישהו. הרגשות שלנו הם פשוט מה שהם, כמו מזג האוויר. הם לא יכולים לטעות, הם פשוט מתרחשים. אבל מה שאנחנו בוחרים לעשות איתם יכול להיות מיומן או לא מיומן.
הבחירה האמיתית נולדת ברגע שאנחנו מסוגלים להחזיק את עצמנו בתוך כל מה שאנחנו מרגישים. להיות בנוח עם אי נוחות. לשבת מול רגש שעדיין לא התיידדנו איתו, בלי לזרוק אותו החוצה ובלי להאשים בו מישהו אחר. זו בדיוק העבודה הפנימית של נוכחות.
חשוב לי לומר: כשאנחנו נוגעים ברגשות עתיקים, בכאב ישן או במה שלפעמים נקרא טראומה, זה מסע של ליווי, נוכחות ותמיכה, לא טיפול קליני. במקומות שבהם הכאב עמוק או מתמשך, יש ערך גדול בליווי מקצועי ולעיתים גם בבדיקה אצל איש מקצוע בתחום הנפש.
המטרה, בסופו של דבר, פשוטה ועמוקה כאחד: להישען על הרגשות הקשים האלה, להתיידד איתם, עד שנוכל לקבל את כולם בברכה ולפגוש את עצמנו במלואנו.
בואו נדבר על פתיחה
אם משהו כאן נגע בך, ואתה מרגיש שיש בך שריון שמחכה כבר זמן מה שיורידו אותו בעדינות, זה בדיוק המקום להתחיל. לליווי אישי. ואם בא לך להעמיק קודם בנושא קרוב, כדאי לקרוא גם על למאמר נוסף.
רוצים לקבל עוד תכנים כאלה ישר למייל? הצטרפו לרשימת העדכונים.
מוכנים לפגוש את הרגשות הקשים שלכם כבני ברית, לא כאויבים? בואו נעשה את זה יחד, בקצב שלכם ובמרחב בטוח.
מהמסך אל החדר
