יש רגע מוכר בכל זוגיות. אתה רוצה דבר אחד, היא רוצה דבר אחר, ושניכם משוכנעים שאין דרך שבה שניכם תקבלו את שלכם. אז אתם מתחילים להתמקח. אתה מציע, היא מציעה נגד, אתה מתקפל קצת, היא מוותרת קצת, ובסוף שניכם יוצאים מהשיחה עם משהו פושר שאף אחד מכם לא באמת רצה. קוראים לזה פשרה, ובדרך כלל מתייחסים אליה כאל הישג בוגר. אבל אם תבדוק לעומק, הרבה פעמים פשרה היא פשוט מצב שבו שני הצדדים מפסידים מעט. כל אחד מוותר על חתיכה ממה שחשוב לו, ושניכם נשארים עם תחושה עמומה שלא באמת נפגשתם. הניסיון שלי, אחרי שנים של ליווי זוגות, אומר שאפשר אחרת. שיש דרך שלישית שאינה מאבק ואינה פשרה, ושהיא נמצאת בהישג ידם של רוב הזוגות, גם כאלה שבטוחים שהם מנוגדים מדי.
זאת המאמר השמיני והאחרון בסדרה שלי על תקשורת מקרבת, ובחרתי לסיים אותו דווקא כאן, בשאלת שיתוף הפעולה. כי כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו – הצרכים שמתחת לכל מה שאנחנו אומרים, היכולת לבחור איך אנחנו מגיבים, האמפתיה, הביטוי האותנטי, הבקשות הנקיות – הכל מתכנס לרגע הזה שבו שני אנשים שונים צריכים למצוא דרך לחיות יחד טוב. זה לא קסם, וזה גם לא ויתור. זה משהו שלישי, וברצוני להראות לך אותו.
הבעיה אינה בצרכים, היא באסטרטגיות
הנה תובנה ששינתה לי את הדרך שבה אני מסתכל על קונפליקטים: צרכים כמעט אף פעם לא מתנגשים באמת. מה שמתנגש הן האסטרטגיות, כלומר הדרכים הספציפיות שבחרנו כדי לספק את הצרכים.
ניקח דוגמה. בן זוג רוצה לנסוע לחופשה שקטה בצימר בצפון. בת הזוג רוצה לטוס לעיר גדולה ותוססת בחו”ל. על פני השטח זה נראה כמו התנגשות חזיתית. אבל אם תרד לרובד של הצרכים, תגלה משהו אחר לגמרי. הוא לא צריך צימר, הוא צריך מנוחה, שקט, התאוששות מתקופה לחוצה בעבודה. היא לא צריכה את העיר הגדולה, היא צריכה גירוי, חוויות חדשות, תחושה שהיא חיה ולא תקועה בשגרה.
ברגע שזה מנוסח כך, התמונה משתנה. מנוחה וגירוי אינם אויבים. אפשר להחזיק את שניהם. אולי חופשה שמשלבת ימים של חוף ושקט עם ערב או שניים בעיר קרובה. אולי טיול שיש בו גם זמן לבד וגם פעילות משותפת. הפתרונות שהיו בלתי אפשריים כשרבו על “צימר או חו”ל” הופכים זמינים ברגע שמדברים על “מנוחה וגירוי”.
זה העיקרון המרכזי של שיתוף פעולה אמיתי. המטרה אינה להיפגש באמצע. המטרה היא למצוא אסטרטגיה שמכבדת את שתי קבוצות הצרכים במלואן. ויש הרבה יותר אסטרטגיות מאשר עמדות. כשאתה נצמד לעמדה אחת, אתה רואה אפשרות אחת ומולה האויב שלה. כשאתה נפתח לצורך, אתה פתאום רואה עשר דרכים שונות לספק אותו.
קח דוגמה יומיומית יותר. נניח ששניכם רבים על סדר הבית. אתה רוצה שיהיה מסודר, היא מפזרת, או להפך. על פני השטח זו מלחמה בלי סוף: כל אחד מנסה לגרור את השני אל ההרגלים שלו. אבל מתחת לעמדות יש צרכים שונים לגמרי. מי שמבקש סדר לרוב צריך רוגע, שליטה, תחושה שהבית הוא מקום שאפשר לנשום בו. מי שמתנגד ללחץ של הסדר לרוב צריך חופש, נינוחות, תחושה שהבית אינו מוזיאון אלא מקום לחיות בו. ברגע שמדברים על רוגע מול חופש, ולא על “תסדר” מול “אל תלחץ עליי”, נפתחות אסטרטגיות שלא נראו קודם. אולי חדר אחד נשאר תמיד מסודר ואחר נשאר חופשי. אולי יש זמן קבוע בשבוע לסדר משותף, וביתר הימים מרפים. הצורך בשני הצדדים נשמר, רק הדרך משתנה.
ועוד דוגמה, מעולם הכסף, שהוא אולי הקרקע הסבוכה ביותר בזוגיות. בן זוג אחד רוצה לחסוך, השני רוצה ליהנות עכשיו. נראה כמו ניגוד ערכים עמוק. אבל אם תרד לצרכים, החוסך לרוב צריך ביטחון, תחושה שיש קרקע יציבה מתחת לרגליים. המבזבז, כפי שקוראים לו, לרוב צריך חיות, הנאה, תחושה שהחיים קורים עכשיו ולא רק אי שם בעתיד. ביטחון וחיות אינם סותרים. אפשר להחזיק את שניהם: חלק קבוע שנכנס לחיסכון בלי ויכוח, וחלק אחר שמוקצה במכוון להנאה בלי רגשות אשם. שני הצרכים מקבלים מקום, והמריבה החוזרת על כל הוצאה פשוט נמוגה.
הסדר קובע: קודם מתחברים, רק אחר כך פותרים
זאת אולי הטעות הנפוצה ביותר שאני רואה אצל זוגות. הם קופצים לפתרון לפני שהצרכים נשמעו. מישהו מעלה בעיה, והצד השני כבר מציע פתרונות, מתקן, מסביר למה הוא צודק. וזה כמעט תמיד נכשל, גם כשהפתרון עצמו הגיוני, כי אדם שלא מרגיש שהבינו אותו לא באמת פנוי לשתף פעולה.
הרצף הנכון הוא אחר. קודם כל מתחברים. זה אומר אמפתיה לשני הצדדים: גם הקשבה לצורך של בן או בת הזוג, וגם אמפתיה עצמית, כלומר חיבור לצורך שלך עצמך. אדם שלא יודע מה הוא בעצמו צריך לא יכול להציג את זה בבהירות, והוא נוטה לתקוף במקום לבקש.
אחרי שמתחברים, מעלים את כל הצרכים על השולחן. שלך ושלה. בלי לדרג עדיין מי צודק יותר, בלי לקפוץ למסקנות. רק לשים את כל הקלפים גלויים. “אני שומע שחשוב לך X. ומה שחשוב לי זה Y. שניהם על השולחן עכשיו.”
ורק אז, אחרי שכל הצרכים נראו ונשמעו, פותחים את שלב הרעיונות. סיעור מוחות של אסטרטגיות. זה הרגע שבו הקפיצה לפתרון כן מתאימה, ולא לפני.
ויש דרך נכונה לעשות סיעור מוחות, כי גם כאן זוגות נכשלים. הטעות הנפוצה היא לשפוט כל רעיון ברגע שהוא נולד. אחד מציע משהו, והשני מיד עונה “זה לא יעבוד, כי…”. אחרי שתי תגובות כאלה, מי שהציע נסגר ומפסיק להציע, והבאר מתייבשת. הסוד הוא להפריד בין שתי פעולות שאנחנו רגילים לעשות בו-זמנית: ייצור רעיונות, ושיפוט רעיונות. קודם מייצרים, הרבה, בלי לסנן. כל רעיון לגיטימי בשלב הזה, גם המופרך, גם זה שברור שלא ייצא לפועל – כי רעיון מטופש אחד פותח לפעמים את הדלת לרעיון טוב שלא היה עולה אחרת. רק כשיש על השולחן חמישה או שישה רעיונות, עוברים יחד ובוחנים אילו מהם מכבדים את שתי קבוצות הצרכים. השיפוט מגיע, אבל בתורו, ועל כל הרעיונות יחד, לא על כל אחד בנפרד ברגע לידתו.
למה זה עובד דווקא בסדר הזה
יש לזה הסבר פשוט. כל עוד אדם לא מרגיש שהצורך שלו הובן, הוא נשאר במצב הגנתי. הוא נאחז בעמדה שלו כי הוא חושש שאם ירפה ממנה, הצורך שלו ייעלם מהשיחה לגמרי. ברגע שהוא מרגיש שהבינו אותו, החשש הזה נרגע, והוא יכול להרשות לעצמו להיות גמיש. היצירתיות נפתחת. פתאום שני בני הזוג מתחילים להציע רעיונות שאף אחד מהם לא ראה כשהם נלחמו על עמדות.
אני רואה את זה שוב ושוב. זוג נכנס לשיחה כשהם משוכנעים שהפער ביניהם בלתי ניתן לגישור, ותוך עשרים דקות, אחרי ששני הצרכים נאמרו והובנו, הם מציעים פתרון שלא עלה בדעתם קודם. לא כי הם פתאום פיקחים יותר, אלא כי הראש משתחרר כשהלב מרגיש בטוח.
סיפור הקיצור: כשנדמה שאין מספיק
הרבה קונפליקטים זוגיים מונעים מתחושה עמוקה אחת: שאין מספיק. אין מספיק זמן, אין מספיק תשומת לב, אין מספיק כסף, אין מספיק אהבה. התחושה הזאת, שאני קורא לה סיפור הקיצור, היא שמדליקה את האש.
חשוב על זוג עם ילדים קטנים. בערב, אחרי שהילדים נרדמו, נשארת שעה אחת. הוא רוצה את השעה הזאת לשבת יחד, לדבר, להתחבר. היא רוצה את השעה הזאת לעצמה, לנשום, להיות לבד. נדמה שיש כאן משאב אחד ושני אנשים שמושכים אותו לכיוונים מנוגדים. זה סיפור הקיצור בפעולה.
הדרך לצאת מזה היא קודם כל לתת שם לסיפור עצמו. “נדמה לנו ששעה אחת לא יכולה להכיל את שני הדברים.” עצם הניסוח הזה כבר מוציא את הזוג ממצב של יריבים ומכניס אותם למצב של שני אנשים שמסתכלים יחד על אותה בעיה.
ואז שמים שם גם על הרגשות הלא נוחים. כי מתחת לקונפליקט על השעה יש לרוב פחד. הוא חושש שהם מתרחקים. היא חוששת שהיא נעלמת בתוך התפקידים. כשמנסחים את הפחד הזה כצורך שלא מקבל מענה, ולא כהאשמה, נשארים משתפי פעולה ולא הופכים ליריבים.
- פחד הוא לרוב צורך בביטחון או בוודאות.
- קנאה היא לרוב צורך בקרבה, בהערכה או בהבטחה שאני חשוב.
- טינה היא לרוב צורך שהוזנח לאורך זמן ומבקש סוף סוף תשומת לב.
ברגע שהזוג שלנו רואה שמתחת ל”אני רוצה את השעה לעצמי” עומד צורך בהתאוששות, ומתחת ל”בוא נשב יחד” עומד צורך בקרבה, הם יכולים להתחיל לחשוב יחד. אולי שלושה ערבים בשבוע לחיבור ושניים למרחב אישי. אולי חיבור קצר וכן של עשרים דקות ואז זמן לבד. סיפור הקיצור מתמוסס לא כי נוצר עוד זמן, אלא כי שני הצרכים הוכרו כלגיטימיים.
שים לב למשהו מהותי שקורה כאן. כל עוד שני בני הזוג מאמינים שהמשאב מוגבל ושכל מה שאחד מקבל בא על חשבון השני, הם נלחמים זה בזה. ברגע שהם מבינים שהאויב אינו האדם השני אלא תחושת הקיצור עצמה, הם מסתובבים ועומדים יחד מול הבעיה במקום זה מול זה. זו תזוזה קטנה במיקום, אבל היא משנה הכל. במקום “אתה לוקח לי את הזמן שלי” נולד “איך אנחנו, ביחד, מסדרים את הזמן המעט שיש לנו”.
וסיפור הקיצור מופיע כמעט בכל תחום. בכסף הוא לוחש “לא יישאר מספיק”. בתשומת לב הוא לוחש “אם תיתן לילדים, לא יישאר לי”. באהבה עצמה הוא לוחש “אם הוא קרוב לחבריו, אני אאבד אותו”. וברוב המקרים מדובר באשליה. אהבה ותשומת לב אינן עוגה שפרוסה אחת ממנה גורעת מהאחרות. לרוב, ככל שזוג לומד לתת אחד לשני מתוך חופש, כך גדל המאגר ולא מתכווץ. אבל כל עוד סיפור הקיצור שולט, הוא יוצר את המציאות שהוא מפחד ממנה: שני אנשים שמושכים אל עצמם, אוגרים, ומתוך הפחד דווקא נותנים פחות. לתת שם לסיפור, בקול, ביחד, הוא הצעד הראשון שמפרק אותו.
לשמוע “לא” בלי להישבר, ולומר “לא” בלי לפגוע
אחד הדברים הקשים בזוגיות הוא ה”לא”. בן הזוג מבקש משהו, ובת הזוג אומרת לא, והוא חווה את זה כדחייה. או להפך. ה”לא” הזה מרגיש כמו דלת שנטרקת.
אבל הנה משהו ששווה לזכור: כל “לא” הוא “כן” למשהו אחר. כשבת הזוג אומרת “לא, אני לא רוצה לצאת הערב”, היא לא דוחה אותך. היא אומרת כן למשהו – כן למנוחה, כן לשקט, כן לצורך שלה להיטען. אם אתה מקשיב ל”כן” שמסתתר בתוך ה”לא”, אתה כבר לא לבד מול דחייה. אתה מול אדם עם צורך, ולצורך אפשר להתייחס.
נסה את זה בפעם הבאה. במקום “למה את אף פעם לא רוצה לצאת”, שזה האשמה שתסגור את השיחה, נסה “אני מבין שאת זקוקה הערב למנוחה. נכון?” זה לא אומר שאתה מוותר על הצורך שלך לבילוי משותף. זה רק אומר ששמעת אותה קודם. ואחרי ששמעת, אתה יכול להוסיף את שלך: “ואני מתגעגע לזמן איכות איתנו. אולי נמצא ערב אחר השבוע?”
חשוב להבין שלהקשיב ל”כן” שבתוך ה”לא” אינו אומר לבלוע את הצורך שלך ולהיעלם. אחרי ששמעת אותה, הצורך שלך עדיין שם, והוא לגיטימי בדיוק כמו שלה. ההקשבה היא לא ויתור, היא רק הסדר הנכון: קודם אני נותן לה להרגיש שנשמעה, ורק אז אני מניח על השולחן גם את שלי. כך השיחה נשארת בין שני אנשים שמחפשים פתרון, ולא בין תובע לנתבעת.
ולצד היכולת לשמוע “לא”, יש גם את היכולת לומר “לא” משלך. הרבה אנשים מתקשים בזה. הם אומרים כן כשהם מתכוונים ללא, ואז מצטברת בהם טינה, והטינה הזאת מרעילה לאט את הקשר הרבה יותר מכל “לא” כן וישר. אבל אפשר לומר “לא” תוך שמירה על החיבור. הסוד הוא שאתה אומר “לא” לאסטרטגיה, לא לאדם, ואתה מסביר את ה”כן” שמאחורי ה”לא” שלך. “אני לא יכול לבוא איתך הערב לאירוע, כי אני באמת זקוק לערב של מנוחה בבית. תשומת הלב שלי תהיה איתך הרבה יותר אם אנוח עכשיו.”
שים לב לשני הרבדים בתוך המשפט הזה. יש בו “לא” ברור, בלי התחמקות ובלי תירוצים מתפתלים, ויש בו גם חלון פתוח אל מה שכן חי בך. בת הזוג שומעת לא רק שסירבת, אלא גם למה, ומה כן חשוב לך. זה הופך את ה”לא” מדלת שנטרקת לדלת שנשארת מעט פתוחה. לעיתים, כששומעים את ה”כן” שמאחורי הסירוב, נולד פתרון שלישי. אולי תלכו לאירוע מאוחר יותר, אולי תנוח שעה ואז תצטרף, אולי היא תלך לבד והפעם זה דווקא ייתן לה ערב משלה. ה”לא” הכן פותח אפשרויות שה”כן” המזויף, זה שנאמר מתוך אשמה ומלווה בטינה, היה סוגר.
זה “לא” שמגן על הצורך שלך בלי לתקוף את שלה. וזה בדיוק מה שמאפשר שיתוף פעולה גם כשהתשובה אינה כן. זוגות שלמדו לומר “לא” כן זה לזה גילו, באופן מפתיע, שה”כן” שלהם נעשה חם ואמין יותר. כי כשידוע ששני בני הזוג מסוגלים לסרב, כל הסכמה הופכת לבחירה אמיתית ולא לכניעה.
להיות שונים ולהישאר שייכים
יש פחד שקט שמלווה הרבה זוגות: שאם נהיה שונים מדי, נאבד אחד את השני. שכל הבדל הוא איום על השייכות. ולכן אנשים לוחצים את עצמם להיות אותו דבר, לרצות אותם דברים, ומתאכזבים כשמגלים שהם לא.
אבל שיתוף פעולה אמיתי לא דורש שנהיה זהים. הוא דורש שנדע להחזיק את השוני בלי שהוא יאיים על השייכות. אתה יכול לאהוב שקט והיא יכולה לאהוב רעש. אתה יכול להיות מופנם והיא יכולה להיות חברותית. ההבדלים האלה אינם בעיה שצריך לפתור. הם פשוט נתונים, ושני אנשים שונים מאוד יכולים בהחלט לספק את הצרכים אחד של השני.
מה שמאפשר את זה הוא הפגיעות. הנכונות לומר “זה מה שאני צריך” בלי להתנצל ובלי לדרוש. כשאתה מעז לחשוף את הצורך שלך, ובת הזוג מעזה לחשוף את שלה, נוצר ביניכם משהו שאי אפשר לזייף. אינטימיות אמיתית לא נבנית מהסכמה על הכל. היא נבנית מהיכולת להיות שונים, להגיד את זה בכנות, ועדיין להישאר קרובים.
תרגול
הרעיון של “צרכים מול אסטרטגיות” יפה על הנייר, אבל הוא חי רק כשמתרגלים אותו על קונפליקט אמיתי. הנה שני תרגילים לשבוע הקרוב. הראשון נעשה יחד עם בת הזוג, בשולחן וכמה דפים. השני הוא הרגל קטן לאמץ ברגעים שבהם נשמע “לא”.
תרגיל 1: שתי עמודות, שלושה רעיונות חדשים
בחרו יחד מחלוקת אחת שחוזרת אצלכם – לא הפיצוץ הכי גדול, אלא קונפליקט מוכר ושחוק (חלוקת מטלות הבית, איך מבלים את הסופ”ש, כמה זמן עם המשפחות). שבו עם דף אחד מחולק לשתי עמודות.
- בראש העמודה הימנית כתבו “מה אני צריך”, בשמאלית “מה את צריכה”. כל אחד ממלא את העמודה שלו – אבל בצרכים בלבד, לא באסטרטגיות. זה החלק הקשה. “שתסדר את המטבח” היא אסטרטגיה, לא צורך. הצורך מתחתיה הוא אולי רוגע, או סדר, או תחושה שלא לבד בעומס. כלל פשוט לבדיקה: אם מה שכתבת מערב פעולה של האדם השני, זו אסטרטגיה. רד עוד שכבה, עד שאתה מגיע למשהו ששייך רק לך – מנוחה, ביטחון, חופש, קרבה.
- הקריאו אחד לשני את העמודות בקול. אל תגיבו, אל תתקנו, רק תקשיבו. אם משהו לא ברור, שאלו “מה הצורך שמתחת לזה?” ולא “למה אתה צריך את זה?”.
- הסתכלו על שתי העמודות יחד ושימו לב: ברוב המקרים תגלו שהצרכים עצמם לא סותרים. סדר וחופש יכולים לדור יחד. מה שנלחם זה רק האסטרטגיות שכל אחד נצמד אליהן.
- עכשיו, יחד, המציאו שלוש אסטרטגיות חדשות שמכבדות את שתי העמודות בו-זמנית. לא פשרה שבה כל אחד מוותר, אלא רעיונות שבהם שני הצרכים מקבלים מקום. זכרו את כלל סיעור המוחות: קודם תייצרו, בלי לשפוט, גם רעיונות מוזרים. רק כשיש שלושה לפחות, בחנו אותם יחד. אתם לא חייבים לבחור היום. עצם זה ששלושה רעיונות חדשים עלו על השולחן כבר מוכיח שהפער לא היה מה שחשבתם.
תרגיל 2: ה”כן” שבתוך ה”לא”
זה תרגיל לרגעים שמגיעים מעצמם. השבוע, בכל פעם שאתה שומע “לא” מבת הזוג – על הצעה, על בקשה, על כל דבר – עצור לפני שאתה מגיב, ועשה צעד אחד פנימי:
- שאל את עצמך בשקט: לאיזה “כן” ה’לא’ הזה משרת? “לא בא לי לצאת” – כן למנוחה? כן לשקט? כן לסיים משהו שמעיק? אל תנחש בקול מיד, רק תן למחשבה לעלות.
- בדוק את הניחוש בעדינות, כשאלה ולא כקביעה: “נראה לי שאת זקוקה הערב לשקט, נכון?” שים לב מה קורה כשאתה עושה את זה – איך משתנה הטון של מי שמולך כשהיא מרגישה שראית את הצורך שלה ולא רק את הסירוב.
- רק אחרי שהיא הרגישה שנשמעה, הנח על השולחן גם את שלך: “ואני מתגעגע לזמן איתנו. אולי נמצא ערב אחר?” שתי העמודות שוב על השולחן, והפעם בלי דף.
ואם אתה זה שאומר “לא” השבוע, נסה לומר אותו שלם: “לא” ברור, בלי תירוץ מתפתל, ולצדו ה”כן” שמאחוריו – מה אתה כן צריך שגרם לך לסרב. אמור את שניהם באותו משפט, ושים לב איך זה משאיר את הדלת פתוחה במקום לטרוק אותה.
הדרך כולה: מסיום הסדרה
הגענו לסוף, ואני רוצה לחבר את החוטים.
התחלנו בכך שמתחת לכל מילה שאנחנו אומרים יש צורך, ושהצרכים הם השפה האמיתית של הלב. למדנו שבין מה שקורה לנו ובין איך שאנחנו מגיבים יש רווח, ובתוך הרווח הזה יש בחירה. תרגלנו אמפתיה, היכולת להיות עם הכאב של עצמנו ושל האחר בלי למהר לתקן. למדנו לבטא את עצמנו באופן אותנטי, לדבר מהלב במקום להאשים. ולמדנו לבקש בקשות נקיות, קונקרטיות, שאפשר לומר להן גם לא.
וכל זה התכנס היום לכאן, לשיתוף הפעולה. כי בסופו של דבר, כל הכלים האלה משרתים מטרה אחת: מערכות יחסים שבאמת עובדות. לא מערכות שבהן מישהו תמיד מוותר, ולא כאלה שבהן רבים עד תשישות, אלא כאלה שבהן שני אנשים שונים מצליחים שוב ושוב למצוא דרך לכבד את הצרכים של שניהם.
זה לא אומר שלא יהיו עוד קונפליקטים. יהיו. אבל הקונפליקט מפסיק להיות שדה קרב והופך להזמנה. הזמנה לרדת מתחת לעמדות, לשמוע מה באמת חשוב, ולגלות יחד פתרון שאף אחד מכם לא ראה לבד. במובן הזה, הקונפליקט הוא לא הכישלון של הזוגיות אלא אחד הרגעים שבהם היא הכי יכולה לגדול. כל פעם ששני בני זוג עוברים יחד דרך מחלוקת ויוצאים ממנה קרובים יותר, הם לומדים שאפשר לסמוך זה על זה גם כשלא מסכימים. וזה אולי הביטחון העמוק ביותר שיש בזוגיות.
הדברים האלה פשוטים להבנה וקשים לתרגול, במיוחד ברגעי אמת, כשהלב הולם ובת הזוג מולך נראית רגע כמו האויב. בדיוק בשביל זה כתבתי את הסדרה הזאת, ובדיוק בשביל זה אני מלווה זוגות ומעביר קורס בתקשורת מקרבת. המטרה היא לתרגל את כל זה לא כתאוריה יפה אלא כדבר חי, בתוך השיחות האמיתיות שלכם, עם ליווי שעוזר לעצור ברגע הנכון, להרגיע את הסערה, ולבחור אחרת בדיוק כשהכי קשה.
אם משהו בסדרה הזאת נגע בך, ואתה מרגיש שאתם מוכנים להפסיק לרבות על עמדות ולהתחיל לבנות פתרונות שעובדים לשניכם, אני מזמין אותך להצטרף לקורס שלי בתקשורת מקרבת או לפנות אליי לליווי זוגי. נתרגל את הדרך הזאת יחד, צעד אחר צעד, שיחה אחר שיחה, עד שהיא תהפוך לא לטכניקה שאתם נזכרים בה אלא לשפה הטבעית שמדברים בה בבית. זו הזמנה לסיום הסדרה, אבל באמת היא הזמנה להתחלה.
הסדרה נכתבה במקור, מתוך עקרונות התקשורת המקרבת (NVC) של מרשל רוזנברג.
